המאבק בין העבר לעתיד: איך לעזור בלי להישאב לכעס?
פגשתי היום מכר מבוגר שביקש את עזרתי בתפעול הסמארטפון חשתי בבירור מוחלט כי הוא מתוסכל ומריר כלפי העולם המשתנה סביבו…
הוא כועס על הטכנולוגיה, מתקשה לקבל את השינויים שקורים, ומסרב לאמץ הרגלים חדשים כמו: שימוש בסמארטפון או דרכים חדשות לבצע משימות שבעבר נראו לו פשוטות בלי כל החוכמה של העידן החדש והאינטרנט.
ניכר להבחין שהוא מאוד מחפש את השיח של פעם בלי לשלוח ולתקשר דרך הודעות טקסט למכריו ועוד אך הוא מבין שלעיתים זה יותר נוח ודברים משתנים…
הזמנים בהחלט משתנים היום אנחנו מעדיפים לתקשר דרך הרשתות החברתיות בהודעות קצרות, אימוגים ,פחות מחפשים "חפירות" בטלפון על ענייני אה ודה .. מה עוד שהרוב נעשה דרך האפקליציות השונות …
התחושות שלו בהחלט מובנות – העולם רץ קדימה, והשינויים יכולים להיות מפחידים, מבלבלים ואפילו מעיקים. אבל, עם זאת, הגישה שלו שלילית – ממקום של קורבנות, אנטי, כעס ומרירות – לא עוזרת לו, ובטח לא לסביבה שלו וגם לא כל כך נעים לעזור לאדם כזה.
אתם חייבים להבין היטב בתודעה שלכם את הנקודה הבאה: מכל בן אדם שאתם באינטרקציה איתו אתם סופגים קצת מהתדר שלו! .
מצד אחד זכותו המלאה להרגיש כך, ואפילו להעדיף את הישן והמוכר על פני החדש. אבל יחד עם זאת, הגישה שלו לא רק מקשה עליו לנסות ללמוד דברים חדשים, אלא גם על הסביבה שמנסה לעזור לו.
אז מה עושים?
איך שומרים על כבוד לבחירות שלו מבלי להרגיש אשמים שאיננו יכולים באמת לסייע לו?
האם נכון לעודד אותו לנסות ולהסתגל (לשמוע את המרירות), או לכבד את הרצון שלו להישאר כפי שהוא, גם אם זה מגביל אותו?
ואיך מאזנים בין חמלה לגבולות אישיים של לספוג אנרגיה לא טובה, כשמישהו מבקש עזרה הרצון כן לסייע אך אם זה לא נעים ?
אולי לפעמים, עם כל הצער שבדבר, נכון לשחרר ולאפשר לו להמשיך בדרכו, מבלי שנרגיש מחויבים לקחת חלק במאבק הפנימי שהוא מנהל מול השינויים סביבו.
מה דעתכם? איך אפשר להתמודד עם הסיטואציות האלו? איך לעזור מבלי לשקוע בתסכול / כעס שלו?
שתפו מניסיונכם האם עזרתם פעם למישהו ואחרי זה ספגתם אנרגיה לא טובה ?
